"תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 5

  • אישה לא גמורה: An Unfinished Woman
  • דיון בתערוכה "תנועות ריצה חיית חלום"
  • האמנית: איריס גולדברג

מאת" פרופסור מאירה וייס

הפריחה (Flowering)

פרופסור מאירה וייס

תמונה מספר 7 (ללא מילים) - מימין תמונה מס' 8 ("הנערה עם השיער", לואיז בורג'ואה) משמאל

ציור מספר 7 מייצג את המעבר של גולדברג מציורי הדמויות לציורי הפרחים. היא עושה זאת בהשראת ציורה של לואיז בורז'ואה (Bourgeois), "הנערה עם השיער". בציור זה מתוך ראשה של הנערה, במקום שבו הראש אמור להתחבר לצוואר, יוצאות שיערות ארוכות ארוכות. גם אצל גולדברג יש בקיעה מהראש, אלא שבמקום גיחה של שיער כמו אצל בורז'ואה היא מציירת פרח. "ראיתי את האפשרויות שטמונות בדימוי הזה של בורז'ואה", אומרת גולדברג, "והדימוי של השיער נראה לי כמו דימוי של פרח, משהו שצומח מהגוף כמו פרח".

גם בציור זה עוסקת גולדברג בפריצת גבולות הגוף. אלא שבמקום יציאה החוצה של חלקים פנימיים והפרשות כמו דם וצואה (דגלס, 2004; וייס, 1991), מתגלה כאן עדינותו של פרח והאפשרות של צמיחה מתוך הגוף. הציור של גולדברג יוצר תחושה של אינטימיות, השונה כל כך מזו של ציוריה הקודמים. הוא מהדהד כשיר קצר שמילותיו מנצנצות בנקודות דמויות הכוכבים. באופן כללי, כל ציורי הפרחים והדיוקנאות שבעקבותיהם, הן בפורמט העגול הן בפורמט המלבני, שונים בתוכן ובצורה מהציורים הקודמים. קו הציור, שהופך להיות מעודן, רך ואוורירי יותר, מתקשר גם לתחושת החמלה, האינטימיות והקרבה שעולה מהציורים.

הדיכוטומיה בין האפל, השחור והאלים לבין האופטימי, האינטימי והחומל מאותגרת בסדרת הפרחים ובדיוקנאות.

גם מושא ההשראה של גולדברג, לואיז בור'זואה, ניסתה בכמה עבודות בולטות להכליא ולשלב בין קצוות שונים בעבודותיה האחרות, למשל כשהציגה בחמלה את הגוף הפגיע הזקוק להגנה. "בורז'ואה יצרה בחייה הארוכים עבודות נועזות ואנושיות, שהמוטיב החוזר בהן, כפי שגם מתואר בהספד של הניו-יורק טיימס, הוא גוף האדם והצורך שלו בהגנה ומחסה מהעולם המפחיד בו אנו חיים" (דירקטור, 2010). בורז'ואה בוראת יצירות כמו "אישה בית" (femme-maison), מבנה היברידי שמתיך אדריכלות עם גוף נשי, "הכלאה בין שפה אדריכלית שאפשר לזהותה כשכלתנית, ממושטרת וגברית לבין צורות אמורפיות ונוזליות המזכירות חלקי גוף, בייחוד נשיים" (דירקטור, 2010).

ציור החמניות של גולדברג, שקיבל השראתו מזה של אנסלם קיפר (Kiefer), מוביל אותי לקראת סיכום. בציור החמניות שלו מאזכר קיפר את התרבות הגרמנית (בצבעים, בציור הבית הקטן שברקע ובראיונות שנתן (ונטורה, 2011), את הרקע התרבותי שממנו הגיע. לעומתו, גולדברג מאזכרת פחות את ההקשר החברתי-תרבותי שבו נולדו עבודותיה. לכאורה איננו יודעים היכן נוצרו העבודות והן נטולות שיוך גיאוגרפי, אתני ולאומי ברור.

לטענתי, ההקשר התרבותי של העבודות ראוי להתייחסות מיוחדת, גם אם לא נאמר במפורש. כאן איעזר שוב בטיעונים המקובלים באנתרופולוגיה של הגוף.

גולדברג עוסקת בסוגיות כמו "גבולות הגוף", שנדונות ב"אנתרופולוגיה של הגוף"; תמה שעוברת כחוט השני בציוריה נוגעת בגבולות הגוף ובחוויה האישית הכרוכה בהם. אך מה מסמלת פריצת גבולות הגוף? האנתרופולוגיה של הגוף צועדת צעד נוסף קדימה ושואלת שאלות מקבילות ברמה החברתית, התרבותית והלאומית.

לעמוד הבא

פרופ' מאירה וייס, אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה, כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. פרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006) ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת תערוכה - "תנועות ריצה חיית חלום" - איריס גולדברג, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על "תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 5

  1. פינגבאק: ביקורת תערוכה: "תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 4 | מאירה וייס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *