"תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג) – חלק 1

  • הובא ע"י – מאירה וייס
  • אישה לא גמורה: An Unfinished Woman
  • דיון בתערוכה "תנועות ריצה חיית חלום"
  • האמנית: איריס גולדברג
  • אוצרת: אירית לוין
  • בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב, 22.3.2012  – 14.4.2012

כריס שילינג (Shilling) הוא שטבע את הביטוי "finishing the body"; הסוציולוג האנגלי של הגוף והדת טען כי בשיח המודרני לגוף חשיבות עליונה: במקום המטא-נרטיבים של דת, לאום ומוסר פונים לגוף כמקור ידע מבוסס (Shilling, 1993). עם זאת, על פי תיאוריות של אנתרופולוגיה וסוציולוגיה של הגוף, לגוף אין משמעות אינהרנטית והוא אינו ישות פיזית אלא ישות דיסקורסיבית, מובנית תרבותית וחברתית (Scheper-Hughes & Lock, 1987; Synnot, 1992; Weiss, 2002 ). נוסף לכך, אנשים חשים שהגוף אינו גמור ומנסים לסיים אותו בלי הרף, אך הגוף הוא "פרויקט שלעולם אינו מסתיים".

מאת: פרופסור מאירה וייס

ליחיד בחברה המודרנית יש, אם כך, פרויקט אין-סופי לסיים את הגוף: באמצעות לבוש, היגיינה, ניתוח פלסטי, כושר, גנטיקה, תרומת זרע, ייעוץ גנטי והשתלה. פרויקט סיום הגוף ממשיך גם אחרי המוות, במקומות שבהם מתקיימת חניטה.

הביטוי "finishing the body" כולל לעתים קרובות גם נקיטה בפרקטיקות אלימות כלפי הגוף, כמו ניתוחים פלסטיים – חיתוך הגוף כדי להפוך חלקים ממנו למה שנחשב ליפה. אמנית הגוף אורלן (Orlan) הדגימה על גופה פרקטיקות אלימות אין-סופיות אלה.

בתערוכה שלפנינו מוצגות נשים שגופן נתפס כישות פלסטית ונזילה שניתן לפרקה, להרכיבה ולהחליף בין אבריה לאבריהן של חברותיה, שמורכבת משעטנז של אברים ושלעתים חסרים בה אברים. המשחק בדמויות הנשים הוא אין-סופי, ובכל ציור מוצגת אפשרות אחרת.

 פרופ' מאירה וייס

ביצירה שלפנינו, בצדה השמאלי, אנו מבחינים בפסי אורך – כנראה גדר – שאמורים להפריד בין העין הציבורית לבין מה שמתרחש "מאחורי הגדר". פסים אלה מייצגים את הגבול הראשון בעבודותיה של גולדברג.

מוסתרות מעינו של הציבור עומדות שתי נשים: דמות אחת בגבה אלינו, והאחרת מפנה אלינו את צדודיתה. אנו צופים בדמות האחת, בשמלתה השחורה הארוכה שקצותיה מתכתבים עם שיערה של האישה השנייה, במחשוף הגב ובלובן עורה הבוהק. פניה של הדמות השנייה מופנים לעברה של הדמות הראשונה וסמוכים אליה מאד; שיערה ארוך מאד ועבה מאד, מידותיו לא אנושיות כמעט. ידה הימנית של הדמות הראשונה נוגעת בשיערה של הדמות השנייה, נגיעה שטיבה עדיין לא ברור – ליטוף? אלימות?

מבט חוזר מעורר חשד ששתי הנשים מצויות במרכזו של אירוע אלים.

לעמוד הבא

פרופ' מאירה וייס, אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה, כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. פרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006) ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).

פרופסור מאירה וייס – Twitter

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת תערוכה - "תנועות ריצה חיית חלום" - איריס גולדברג, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *