"תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 3

פרופסור מאירה וייס

ציור מספר 2

  • אישה לא גמורה: An Unfinished Woman
  • דיון בתערוכה "תנועות ריצה חיית חלום"
  • האמנית: איריס גולדברג

מאת: פרופסור מאירה וייס

העיסוק בגבולות מעסיק את גולדברג הן מבחינת צורה הן מבחינת תוכן. יצירת גבולות גוף מצד אחד ואתגורם מן הצד האחר, והשאלה מה כלול בתוך הגוף ומה אינו כלול בו, מוצאים ביטויָם גם בעבודות נוספות (למשל בציור מספר 2, שבו הדמות המצוירת שופכת החוצה את פניה).

ברישומי הדמויות בוחרת גולדברג להציג באמצעות הפנים שאלות על אודות הזהות; זוהי גישה מעניינת שכן הפנים הם האבר המזוהה יותר מכל עם זהות (על פי התפיסה המודרנית). השאלות האתיות בעניין השתלת רגל או יד והקשר של ההשתלה לזהות מחווירות בהשוואה לשאלות האתיות בעניין השתלת פנים. האם ללא פנים לא משתנה זהותה של הדמות? האם פנים הם מסכה או גרעין מרכזי של זהות? גם כאן בוחרת גולדברג לאתגר את התפיסה המודרנית. היא משבשת דווקא את הפנים: מורידה אותם (בציור מספר 1), שופכת את תוכנם (בציור מספר 2) ושואלת שאלות הנשאלות בפילוסופיה ובאנתרופולוגיה של הגוף על חוויית העצמי עם הגוף (ה-lived experience) ועל יחסי הכוח שבין אדם לאחרים או בין חלק אחד של הדמות לחלקיה האחרים.

שאלות על גוף, מגדר וקוהרנטיות של זהות נשאלות מזווית אחרת בציור מספר 3.

מאירה וייס

תמונה מספר 3

במבט ראשון עומדת לפנינו ילדה יפה, לבושה תחתונים, שמעוררת תחושה של תמימות. אך מסתבר שתחת הכסות של הילדה התמימה מתחבאת אישה; כמו בציור מספר 1, גם כאן האישה – ולא הילדה התמימה – היא המייצגת את החוויה הפנימית. ראינו כבר שאותה אישה מסוגלת לבצע גם פעולות כוחניות. גם כאן הילדה התמימה לכאורה משתמשת בשיערה הארוך לשם פיתוי, מעין "פאם פאטאל" במסווה. בעידן ה"פוליטיקלי קורקט" זקוקה אמנית לאומץ כדי לבדוק את הסוגיה של אישה-ילדה מפתה; זהו גבול מרתק נוסף שבוחנת גולדברג.

וכך, כשאחת הסוגיות המרכזיות הנדונות בתערוכה נוגעת במשמעות של להיות אישה, כל אחד מהציורים מציג בפנינו אפשרות אחרת. יתר על כן, האמנית טוענת שאין דרך אחת להיות אישה ומציגה ריבוי של אפשרויות, כגון: האישה המפתה, הילדה המפתה והאישה האלימה (אשר מכילה תכונות של אלימות ושל דומיננטיות אשר לרוב מיוחסות לגברים). ועוד יותר מכך – האפשרויות המוצגות כאן רומזות על מזיגה, גמישות וזליגה בין הדיכוטומיות שגולדברג עצמה יצרה. בהמשך נראה כיצד הולכת ומעמיקה חתרנותה של האמנית.

ראוי להתעכב בקיצור על השימוש של גולדברג בשיער, שימוש המתקשר לדיון האנתרופולוגי בסמליות של הגוף. כל התרבויות מייחסות חשיבות סמלית לשיער. לרוב מתקשר שיער למישטור, וטיפול בשיער נכלל בטקסי מעבר רבים (כמו התספורת הצבאית ביום הטירונות הראשון, גילוח הראש או גידול שיער פרוע בתת-תרבויות חתרניות וגילוח שיער האישה מיד עם הינשאה בתרבות היהודית-חרדית; על השימוש בשיער בטקסי מעבר מסורתיים
(Van-Gennep, 1960). שיער ארוך ו"לא מאורגן" מתקשר לעתים קרובות לחייתיות, למיניות וליצריות פרועה ובלתי ממושטרת.

אבל שיער מתקשר גם לגבולות גוף. הוא מעניק מסגרת לראש ולקרקפת. היעדרו מסמל היעדר של גבולות גוף (וייס, 1991), חולשה כללית המאפשרת לפרוץ את גבולות הגוף ("שמשון הגיבור") ולנקוט אלימות כלפיו.

לעמוד הבא

פרופ' מאירה וייס, אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה, כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. פרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006) ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת תערוכה - "תנועות ריצה חיית חלום" - איריס גולדברג, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על "תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 3

  1. פינגבאק: ביקורת תערוכה: "תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 2 | מאירה וייס

  2. פינגבאק: תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 2 | מאירה וייס

  3. פינגבאק: תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 2 | מאירה וייס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *