מחזיק מפתחות: "הגוף הנבחר" ו"הגוף האחר" בתוך ספר אמן, 2010

  • "מחזיק מפתחות: "הגוף הנבחר" ו"הגוף האחר"
  • דיון בתערוכה "מחזיק מפתחות"
  • האמנית: יהודית מצקל

הסיר הפגום

צילום הסיר היה הדימוי הראשון שלכד את עיני. היה זה סיר אמייל, מסוג הסירים שהחליפו בשנות השישים את סירי האלומיניום הפשוטים והתקבלו בלהט במדורי הבישול הישראלי. ההתלהבות שככה רק כשהתברר שהוא נפגם בקלות מחום הבישול, שמותיר בו כתם שחור. סופו של כל סיר אמייל היה כתם שחור בתחתית, כתם שגילה את השכבה התחתונה, שצופתה באמייל. כך גם החריצים הלבנים והפתלתלים הנקווים בתחתית הסיר מרוב שימוש ומירוק, כקמטי הכאב שמופיעים בצילום צווארה של האישה העונדת פנינים.

הצילומים הכמו-קרים של מצקל מתרחשים במטבח הרושף של האמנית. ידיות הסיר הלוהטות חשופות ונטולות אמצעי הגנה מפני כווייה, שידוע שבוא תבוא. כווייה זו, שמותירה פנים חרוצי קמטים מתחת לפנים החלקים, עוברת כחוט השני בתערוכה.

וכך הסיר הפגום הוא מטפורה למצב הקיומי המיוצג בתערוכה. באמצעות פגימותו מתגלים אחורי הקלעים של המראה המושלם, השכבות שמהן הוא עשוי; שכבה לבנה של חריצים ומתחתיה הרובד השחור. הסיר מייצג את הפנים הפגומים, רוויי הקמטים, אחרי שהופשטה ממנו המסכה, האמייל הלבן.

מושלמות ומראית עין

מול החומר הפגום מוצג הגוף הנשי המושלם. קודם מופיעים השדיים המזדקרים להם במושלמותם. רק אחר כך מתברר שהשדיים הם חלק מגופה של אישה בת בלי גיל שצילום גופה הערום מציג גוף מושלם לפי הפרמטרים המקובלים.

אלא שמדובר במושלמות לכאורה. אין חיים בשדיים ובגברת כולה; האישה מציגה שכבה חיצונית של יופי קר ומנוכר. שערה מסודר למשעי, ופניה הפונים הצדה ריקים מהבעה. בעלת הגוף המושלם מציגה למעשה מסכת מוות; רגליה מקופלות כך שיוסתר כל מה ש"אינו יפה", כמו שער הערווה וקפלי הבטן. שדיה הלא-ממשיים כמו עשויים מסיליקון, והיא עוצרת את נשימתה כדי שהבטן לא תבלוט חלילה.

סקרנות לגבי זהות המצולמים עולה במיוחד נוכח הפרגמנטים של הגוף: כף יד ענוגה ענודה צמיד, עוד כף יד, שפתיים, עוד שפתיים, עיניים עצומות, עיניים פקוחות, שפם. איברי הגוף האניגמטיים הללו וההקשר העלום שבו הם מופיעים מתקשרים לאווירת העמימות שנוכחת בצילומים כולם. נדמה שהם נלקחו מתיקו של רופא משפטי שהגיע לזירת רצח ומצא חלקי גופות – של ילדה, של אישה, של איש – והאמין שהצילומים המדויקים שלהם יובילו אותו לפתרון התעלומה. אבל החידה נותרה בעינה וחלקי הפזל לא התחברו זה לזה.

מאירה וייס

גם הדימוי הנקי והמסודר של הנעלים השחורות, "נעלי בובה", הנעולות על גרביים לבנים, מנכיח אניגמטיות ותחושת עמימות דומה. צילום אחר, שמתמקד בדיוק באותם גרביים, פוגם בתחושת הסדר של הצילום הראשון, בהציגו ברכיים מעוקמות וגרביים מקופלים ברשלנות.

גם המשחק בשקיפות ובאטימות של החומר, בפתיחות ובסגירות של הצורות, שייך לדיוננו הנוכחי. הדימוי של כוסות הרוח מציג ניסיון להגיע לשקיפות, לגלות את הגרעין שממנו הן עשויות, את ה"אמת" הפנימית על מהותן ועל העולם שסביבן. הכוסות מצולמות כמה פעמים בגדלים שונים, אבל הן נותרות חידתיות למרות המאמצים לראות מה מתגלה דרכן. כך גם בקבוק הרעל וצלמית הפורצלן של הדוב הפעור – למרות יכולתנו כביכול להביט לתוך הדוב פנים הצלמית מוסתר מאתנו.

מכאן ומשם

מאירה וייסצילומי הפנים של הילדים מזכירים ילדים מ"שם", מ"הגולה", והם שונים מאד מתמונות הילדים שרן טל הציג בסרטו הדוקומנטרי "ילדי השמש" על ראשית ימי הקיבוץ בישראל (טל, 2007).גם הפנינים השחורות על צווארה של אישה המחזיקה כנראה בבקבוק הבושם שנתון בארנק, גם הן הגיעו מ"שם". לעומת זאת הישראליות מונכחת בתיק האוכל של אבי, המעוטר ברקמה אופיינית של סירה ודגל, שמעלה על נס את הציונות המכוננת בישראל.

לכאן קשורים גם דימויי הנוף הרוויים עמימות. הצופים אינם מצליחים להבין, למשל, אם הנוף הסגרירי, המעורפל, שבהם צולם "פה" או "שם".מראית עין של הניגוד בין מי ששייך למי שאינו שייך, בין "כאן" ל"שם", בין "הציונות" ו"הגולה" – מתעתעת גם בדימויים אחרים. הישראליות המבצבצת למשל מתוך פרחי הבר המפוזרים באגרטל, "פרחי ארצנו", הופכת למראית עין של ישראליות – הפרחים תחובים בסלון כנטע זר.

גם מבט בוחן בתיק האוכל של הילד הציוני מגלה את קרעיו ואת כתמי הזקנה שבו. וכך גם כאן, כמו בתערוכה כולה, מצקל בוחנת בעין חתרנית את דימויי הציונות והגלות, ומגלה את הכתמים והקרעים של הציונות הטמונים בתוך הדימויים עצמם.

מאירה וייס

המעגל ושברו

עיסוקה של מצקל בדימוי המעגל יחתום את הדיון הנוכחי בדימויים המוצגים בתערוכה. כאן מגיע, לטענתי, שיאה של הדרמה בקריאתה החתרנית של האמנית את הישראליות וההגירה, את הפוליטיקה של הזהויות בחברה הישראלית.

מאירה וייס

המעגל הוא צורה ישראלית מובהקת – החל במשחקי הילדים ("גולם במעגל") ובמעגל סביב מדורת הקומזיץ והפינג'ן ועד ריקודי עם "ישראליים מסורתיים", כשבמרכזו של מעגל הרוקדים ניצב נגן האקורדיון ששומר על התמדתו של המעגל, סיפורי החלוצים וריקוד ההורה (למדן, 1972). בכל אלה שימש המעגל כדימוי מכונן בציונות המתממשת בישראל.

מצקל מציגה מעגל מושלם ובו בזמן היא חותרת תחתיו, בדומה למקרה סיר האמייל שפתח את דיוננו. היא עושה זאת, קודם כל, בכך שהיא בוחרת להציג את הדימוי הישראלי המובהק של המעגל באמצעות זנבות קרפיון – דימוי גלותי ברור.

אבל חתירתה תחת מושג המעגל מתבטאת בעיקר באמצעות קריאה ביקורתית של המעגל כצורה, באמצעות ה"דממה" שבין הזנבות – "כמה זנבות מסודרים במעגל, ואז דממה" (פרפרזה על דיונו של דרור בורשטיין; ראו בהמשך).

בדיונו המרתק של בורשטיין (2008) על צורת המעגל בסדרת ה"זרים" של שוש קורמוש הוא טוען ש"יש בצורה הזו [של המעגל] משהו פשוט ונוקב … קשה לקלקל מעגל. פתוח לגמרי (מצד החור) וסגור לגמרי (מצד ההיקף) … [אבל] המעגל של קורמוש מתקדם. יוצאים עלים, ושוב דממה. יוצאים – ודממה. מין התגברות שקטה נגד כיוון השעון. בערך בשעה 10-11, יש פיצול דרמטי, סימטרי כמעט. צד אחד ממשיך עם המעגל הגדול, צד אחר מודה בתבוסתו, נבלם אחרי זמן מה, פונה במין קידה קטנה אל הנתיב העיקרי … [אבל בעיקר:] המעגל הזה אינו לגמרי מעגל. כי הוא נסגר ואז מיד, למטה, בשעה שש ישנה פתיחה ויציאה ימינה".
גם מצקל מציגה מעגל פגום, מקולקל, כפניו של הדימוי הישראלי-ציוני שמיוצג דרכו.

 

במקום סיכום: "הגוף הנבחר" ו"הגוף האחר" – האדרה והדרה

תפיסות יסוד בחברה היהודית בישראל מתבטאות דרך הגוף. החברה היהודית בישראל עסוקה בפיקוח על הגוף הפרטי כחלק מתהליך מתמשך של הבניית זהות קולקטיבית (Weiss, 1997). מאז ימי "בניין האומה" עוצב הגוף הישראלי במטרה ליצור אדם חדש – העברי החדש – שגולם בתחילה בדמות החלוץ ובהמשך בדמות הצבר (אלמוג, 1997). הציונות הייתה לא רק תנועת שחרור לאומית, פוליטית ותרבותית; היא גם ביקשה ליצור "מהפכה ארוטית של הגוף" (Biale, 1992). הוגים ציוניים מרכזיים בראשית המאה העשרים, כמו א"ד גורדון ומקס נורדאו, ראו בשיבה לארץ ישראל ולעבודת האדמה גם דרך להשבת בריאותו של הגוף היהודי שהתנוון בגלות. במונחיו של נורדאו, שנטבעו כבר ב-1898, הציונות שאפה להיות "יהדות של שרירים". "היהודי השרירי" התבקש להחליף את היהודי הגלותי, החיוור והרזה.

מאירה וייס

פן נוסף של דימויי הגוף הציוניים ניכר בהקשר של הגוף הממוגדר (גלוזמן, 2000) והסגידה לבריאות ולמושלמות (Weiss, 2001). דהיינו "הגוף הנבחר" (Weiss, 2001) – הגוף הגברי, האשכנזי, החילוני, הבריא, השלם והמושלם – הוא מעין סמל מפתח (root metaphor, “ideal type”, key symbol) או מבנה עומק (Chomsky, 1987), שלפיו מתעצבים ונשפטים גופים בשר ודם של ישראלים מרגע לידתם ועד מותם. מאידך גיסא, חברי קבוצות חברתיות שנתפסות זרות או בלתי מתאימות לאידאל "הגוף הנבחר" מודרים. "האחרים שבתוכנו" כוללים פלסטינים אזרחי ישראל, אבל גם מזרחים, מהגרים ונכים.
מאירה וייס

בתערוכה הנוכחית מציגה מצקל קריאה ביקורתית של מבנה העומק של "הגוף הנבחר". היא מנכיחה את הגוף האחר, של האישה, המהגרת, שהחברה הישראלית לא מספקת קוד להבנתה והיא נותרת עמומה, בלתי ברורה, ולכן חידתית. באינדקס שמספקת החברה הישראלית לקטלוג של חבריה חסרים ערכים שמאפשרים פיענוח של הילדה-אישה המהגרת. אם נשתמש בשפתה הוויזואלית של מצקל נטען שבמחזיק המפתחות המסורתי שהכינו ילדי "כור ההיתוך" בשנות החמישים חסרים מפתחות. יתר על כן, קצותיו הפרומים של מחזיק המפתחות מונעים מראש אפשרות של חיבור למפתחות. וכך בתערוכה הנוכחית משקפת מצקל את הניסיונות של החברה הישראלית להשטיח את הרבדים התחתיים של המסורת שהובאה מ"שם", ואת הסירוב השקט שלה לציית לערכי הקולקטיביזם הישראלי.

ביבליוגרפיה

  • אלמוג, עוז, 1997. הצבר: דיוקן. תל-אביב: עם עובד
  • בורשטיין, דרור, 2008. "המעגל (שוש קורמוש)", מתחת לשולחן (בלוג במערכת האתרים "רשימות"), 6 אוקטובר (http://www.notes.co.il/burstein/48365.asp)
  • גלוזמן, מיכאל, 2000. "הגוף כטקסט והגבריות כשפה". בתוך: בין ספרות לחברה – עיונים בתרבות העברית החדשה, בעריכת יהודית בר-אל, יגאל שוורץ ותמר הס. תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד וכתר, עמ' 328–349
  • טל, רן 2007, "ילדי השמש". סרט.
  • למדן, יצחק, 1972. מסדה. תל-אביב: הוצאת מסדה
  • Biale, David, 1992. “Zionism as an Erotic Revolution”. In Eros and the Jews: From Biblical Israel to Contemporary America. New York: Basic Books, pp. 176–204
  • Chomsky, Noam, 1989. Necessary Illusions: Thought Control in Democratic Societies. Boston: South End Press
  • Weiss, Meira, 1997. “War Bodies – Hedonist Bodies: Dialectics of the Collective and the Individual in Israeli Society”. American Ethnologist 24 (4), pp. 1–20
  • –––, 2002. The Chosen Body: The Politics of Body in Israeli Society. Stanford: Stanford University Press

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת תערוכה - "מחזיק המפתחות" יהודית מצקל, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מחזיק מפתחות: "הגוף הנבחר" ו"הגוף האחר" בתוך ספר אמן, 2010

  1. מאת מירה צדר‏:

    איזה יופי, לא ידעתי שיש לך בלוג.
    כתוב יפה ומעורר צער על דאבדין.
    תודה, אקרא עוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *