"תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 4

  • אישה לא גמורה: An Unfinished Woman
  • דיון בתערוכה "תנועות ריצה חיית חלום"
  • האמנית: איריס גולדברג
  • מאת: פרופ' מאירה וייס

 פרופ' מאירה וייס

תמונות 4 ו-5

הגישה הפוסט-מודרנית מבטלת כל היררכיה מקובעת של ערכים ושל סדרי חשיבות, פרט לרוע ולסבל (אופיר, 1997). הסבל והרוע הם היחידים שיש הסכמה באשר לצורך בפענוחם וללחימה בהם. ציורים מספר 4 ו-5 נעשו בהשראת סדרת הציורים "אימי המלחמה" של גויה ונחתמו בשם "Arin". לדברי האמנית, "ארין" משמשת כ"אני אחר" (alter ego) ומעניקה לה אפשרויות נוספות לפעולה ציורית. מעניין לציין כי אצל גויה הגורמים לאלימות הם גברים ואילו הנשים נתפסות כקורבנות, לעומת גולדברג, שאצלה האלימות מופעלת על ידי נשים כלפי נשים.

העיסוק בסבל על אפיוניו השונים נוגע גם בגוף המת. כמו בשאר המקרים, גם כאן יוצרת גולדברג דיכוטומיה בין חי למת ולאחר מכן מאתגרת אותה. דיכוטומיה זו מצטרפת ליצירה, מחד גיסא, ולאיתגור, מאידך גיסא, של הדיכוטומיות גבריות/נשיות, אישה/ילדה, אני/את, אדם/חיה וארין/אישה אחרת.

בניגוד לרבות מהחברות בעולם השלישי, התרבויות המערביות מייחסות חשיבות להבחנה בין חי למת, מכשירות לשם כך כוח אדם מקצועי (כמו רופאים) ורואות בכך, בין היתר, אמצעי נוסף למישטור הגוף גם אחרי מותו. גולדברג מתייחסת להבחנה הזו, אך גם מאתגרת אותה. ייצוג הגוף בכמה מציוריה יכול להתפרש כייצוג של גופות מתות; למשל, ציור מספר 1 יכול להיתפס כהצגת סצנה אלימה של ניתוק הראש (לרבות הפנים והשיער) משאר הגוף והצגת שני חלקים אלה בנפרד. אך בניגוד לאפשרות של ייצוג שני חלקיו של גוף מת, אצל גולדברג חלקי הגוף המתים מבטאים חיות ניכרת: יש ביניהם דיאלוג ויש להם חיים משל עצמם.

במאמר "מוות במוזיאון" מאת רועי רוזן (1992), שפורסם בכתב העת לאמנות "סטודיו", הוא סוקר את התערוכה "חיים שהופרעו", שהוצגה במוזאון החדש לאמנות בת זמננו בניו-יורק. רוזן מציג במאמר כמה שאלות מרתקות ורלבנטיות לתערוכה הנוכחית אשר התעוררו, בין היתר, מתוך עיון ביצירתו של ההוגה הצרפתי ג'ורג' בטאי ובעיסוקו בתצלומים של "מוות במאה חתיכות". "מדובר בתצלומים של הוצאה להורג בסין ב-1904. הנידון, גבר צעיר ורזה, נקשר לעמוד לעיני קהל צופים, וגופו נחתך אט-אט, מכיוון הגפיים כלפי מעלה, עד מוות. שיער ראשו של הנידון סמור והבעתו, אם נתעלם מההקשר, עשויה להיתפס כאורגזמית. בטאי מוצא את הצילומים האלה 'יפים להחריד'" (רוזן, 1992, עמ' 32). שאלות אלה באשר לאסתטיזציה ולפיוטיות של המוות ושל האלימות מעסיקות את האמנות, הספרות והדרמטורגיה זה שנים; הן נוגעות גם לעבודותיה של גולדברג בתערוכה הנוכחית, כמו גם למושאי ההשראה שלה – גויה, בורז'ואה וגודר.

ייצוגי הגוף הנשי הכוללים הרס מעוררים שאלות של אתיקה. לטעמי, בכך שהאמנית מציירת את האלימות המוסתרת, היא מנכיחה אותה ולא מאפשרת לה להתחבא; או, כלשונו של דוד אבידן (1973): "שטות להאשים אותי בסאדיזם/ כל מה שאני מנסה לעשות/ הוא לדייק במילים כדי הכאבה/ להכאיב אפילו לדיוק עצמו".

"אנחנו זקוקים", אומר קפקא, "אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון, המכאיבים לנו כמו מותו של מישהו שאנו אוהבים יותר מאשר את עצמנו, ספרים המעוררים בנו תחושה שגורשנו אל היער, הרחק מנוכחות אדם, כמו התאבדות: ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו" (Kafka, 1977).

לעמוד הבא מאת מאירה וייס

פרופ' מאירה וייס, אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה, כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. פרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006) ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת תערוכה - "תנועות ריצה חיית חלום" - איריס גולדברג, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על "תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 4

  1. פינגבאק: ביקורת תערוכה: "תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 3 | מאירה וייס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *