הרצאה: ארבע הערות על זיכרון – מאת פרופ' מאירה וייס

רב שיח  על התערוכה של רות אורנבך: משחק זיכרון – ההרצאה ניתנה על ידי הפרופ' מאירה וייס

מאירה וייס - ביקורת אומנותהובא ע"י – פרופ' מאירה וייס

1. זיכרון כמהות, כבסיס  ל"אני"  ולזהות

יוצרים רבים מתייחסים לזיכרון  כאל הבסיס שעליו מבוססת הזהות האישית.

"אדם הולך על זיכרונותיו, הם הנעליים שלו", אמר אבות ישורון.

"ואני לא רק הולך במישור, אני מטפס". מוסיף   חגי ליניק, זוכה פרס ספיר על ספרו "דרוש לחשן" שמתבסס על זיכרונותיו.

"אם יש לחיים בסיס שעליו הם עומדים, אם אין הם אלא ספל שהאדם ממלא,  וחוזר וממלא – הרי שהספל שלי ניצב בלי ספק על גבי הזיכרון הראשון שלי…", אומרת לנו וירג'יניה וולף, בספרה, "רישום של עבר".

וכאן עוברת המחברת ומתארת כיצד יכלה להקדיש אין סוף שעות, אין סוף ימים, ושנים, בניסיון להגיע  לזיכרון הראשון שלה. שעות. ימים, שנים. כדי להגיע למה שהיה. לזיכרון האמיתי, לאמת.   .

גם אורנבך מקדישה שנים רבות מחייה  לניסיון למצוא  את תמונותיהם של  אחיה ואימה בדשא באושוויץ  לחיפוש אחרי "הזיכרון האמיתי".

2. הזיכרון כהבניה, כסיפור.

אבל התערוכה אינה נקראת 'חיפוש האמת'. אפילו לא  'זיכרון'. היא נקראת "משחק זיכרון" ואחד המיצגים העיקריים בתערוכה  מכונה   'משחק זיכרון' שבו היוצרת משחקת עם ביתה במשחק   לוח, ובפנינו, הצופים בוידיאו,  מתגלה  לוח משחקים ריק ושתי משתתפות  שממלאות בו משבצות  מסוימות , מוחקות, ושוב ממלאות. המשבצות בלוח מתמלאות ומתרוקנות, והתמונה הכללית משתנה כל הזמן.  מאירה וייס - ביקורת אמנות

גם  תהליך המשחק וגם השם, 'משחק זיכרון' , מלמדים על טבעו של הזיכרון כהבניה   . למרות המאמץ של שנים רבות לשחזר את הזיכרון, אין  מדובר באמת מוחלטת.  מדובר בהבניה, בקונסטרוקציה של המציאות,  שמשתנה כל העת.

 גם המאמצים  של  אורנבך  מזכירים טיפוס (ואולי אפילו את הטיפוס  של סיזיפוס  על מעלה ההר –אם נקרא את המיתוס של סיזיפוס לפי קאמי).

עם הנזילות של מושג הזיכרון התמודדו גם יוצרים אחרים.

כאן אני חוזרת שוב  לוירג'ניה וולף, ששואלת בספרה האוטוביוגרפי "רישום של זיכרון"  (moments of being)  "מדוע אני זוכרת את זמזום הדבורים בגינה בעודי יורדת והולכת אל חוף הים, ושוכחת כליל כיצד נזרקתי עירומה על ידי אבי בין גלי הים? (גברת סוונוויק מספרת שהיא ראתה זאת)".

גם וולף, כמו אורנבך ואחרים, תוהים על עצם המסוגלות שלנו לתפוס את המציאות כמו שהיא.

"לעיתים קרובות, בזמן שכתבתי את הרומנים-לכאורה שלי, הסתבכתי בסבך אותה הבעיה עצמה. כלומר, כיצד לתאר את מה שאני מכנה בקצרנותי הפרטית בשם "חוסר ממשות" (עמ' 26-27).

ההתחבטות  בשאלת ממשותם ואי ממשותם של הדברים, עולה גם בשיר "ואולי" של רחל.  "ואולי לא היו הדברים מעולם…" נוגע בדיוק באותה נקודה של הטלת ספק.

בדומה ל"רישום של העבר" של וולף גם רחל המשוררת  כותבת את שורות "ואולי" בערוב ימיה, מטילה ספק מתוך הסתכלות רחוקה על מה שהיה, על מה שנדמה שהיה.

הספק הממשי מופנה תחילה אל האני בגוף ראשון, (ואולי לא השכמתי ו–לא נתתי קולי בשיר), ובסוף הוא מופנה למציאות הסובבת (הוי כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום ).

אבל הזיכרון אינו רק מהות, ואינו רק הבניה. וכאן אנו מגיעים להערה השלישית  על זיכרון.

3.  של מי הזיכרון הזה?  

הרומן של חגי ליניק 'דרוּש לחשן' מבוסס על זיכרונותיו. אבל הזיכרון של ליניק רחב ידיים, וחובק גם אירועים שלא נכח בהם, דברים שקרו לאנשים אחרים.

"אני זוכר את ברית המילה של האחים התאומים שלי", מספר לנו חגי ליניק, זוכה פרס ספיר בשנה שעברה.  "אני ממש זוכר . גם הם זוכרים, כך שאנחנו יכולים להשוות זיכרונות. הם היו בני שלוש, (הם) נולדו חלשים והמתינו שיתחזקו.

הם גדולים ממני בחמש שנים, כלומר באתי לעולם שנתיים לאחר ברית המילה שלהם. אבל אני זוכר. הם טוענים שזה היה בבית-חולים, ושקשרו אותם והרדימו אותם. שקר. זה היה בבית הישן ובכלל לא הרדימו אותם. נכון, הם היו שקטים מאוד, אבל זה לא היה בגלל ההרדמה אלא בגלל שקנו לכל אחד מהם צעצוע. לראשון משאית ..ולשני טרקטור… על צבע הצעצועים שלושתנו מסכימים: אדום לוהט. אבא היה סוציאליסט, מפ"מניק".

אני זוכר הכל. גם מה שקרה לפני שנולדתי…

רותי  אורנבך מנסה לזכור את אחיה. אחיה נולד לפני שהיא נולדה, אבל היא זוכרת  אותו. היא מנסה לשחזר את הזיכרון הזה. פרופסור מאירה וייס - ביקורת אמנות

זאת ועוד. באמצעות משחק הזיכרון, זכרונו של האח יהפוך גם לחלק ממאגר הזיכרונות של ביתה של רות.

ליניק ואורנבך, כמו יוצרים ופילוסופים רבים, מעלים את השאלה — מהו הזיכרון שלנו? ממה הוא מורכב? האם (הוא מורכב) רק מאירועים שאנחנו עצמנו חווינו? האם  גם מאירועים שאחרים חוו? מאירועים שהורינו חוו לפני שנולדנו?

אני מלקטת זיכרון, אומרת לי רותי אורנבך. זיכרון של  68 שנה. לפני שהייתי . מחפשת את אחי האבודים וגם את הילדים שיושבים שם בדשא. הזיכרון של מישהו אבל גם שלי. אני הייתי אחד הילדים. (כאן האמנית מתייחסת  לכך שהכניסה לציורים גם את עצמה כילדה).

נראה לי שהשאלה הזו, שמטרידה יוצרים רבים , חותרת תחת עצם מושג הזיכרון ומאתגרת מושגים כמו עבר, זהות, גבולות של זהות, ואפילו של בריאות נפשית ופתולוגיה. פרופסור מאירה וייס - ביקורת אומנות

שכן, אם זהותנו מורכבת מזיכרונות, ואם הזיכרונות אינם רק שלי, ואדם הולך גם על זיכרונותיהם של הוריו, של בני משפחתו, של אחרים, עולה שאלות –של מי הזהות , מה גבולות הזהות שלי כשעולים קולות המבוססים על זיכרונות אחרים.

שוב, אבות ישורון  כל כך רלבנטי כאן כששואל  "מי יעשה את עבודת הזיכרונות?"

4. איך מייצגים את הזיכרון 

אורנבך מספרת שאימה מעולם לא דיברה ולא סיפרה מה שעבר עליה "שם", שהיתה שתיקה בבית בקשר לזוועות הקיום באושוויץ, אבל שאימה  היתה מלאת חיים, וחייתה חיים מלאים. ושקצת לפני מותה, כשהבינה שימיה קרבים, אימה  ביקשה להעביר לביתה, לרות,  את  מתכוני הבישול שלה. את האוכל. את החיים. להעביר זיכרון של חיים. ורותי ואומרת, חבל שלא ביקשתי שתעביר לי את  הזיכרון שלה במילים .

במשך  כל השנים רותי ציירה ציורים עם יסודות דקורטיביים, אופטימיים,  שהתכתבו עם שמחת החיים של אימה. ואז, כשפוגשת בשנת 2003 את אלבום הטרנספורט, משתנים חייה ואומנותה. היא מנסה לפגוש, לעצב, את הזיכרון,  ללוש את הזיכרון, למצוא את האחים שאת פניהם לא הכירה, שאת גופם לא חיבקה. לזכור את האחים. פרופסור מאירה וייס - ביקורת אומנות

היא  מנסה לזכור את מי שלעולם לא הכירה. שלכאורה, אין לה זיכרון ממנו. הזיכרון של אימה עובר אליה. הזיכרון הופך לשלה.  וכל הזמן מנקרת השאלה, איך זוכרים את מי שלא הכרנו. שאין לנו, לכאורה זיכרון ממנו.

שאלה שנייה שעולה בהקשר זה היא: איך מייצגים את הזיכרון הזה? איך נותנים לו רפרזנטציה?

ברכה אטינגר  היא אחת האומנית שכל תהליך היצירה שלה עוסק בשאלה זו. אטינגר היא יוצרת ישראלית שמחלקת את חייה בין  פריס ותל אביב, היא פרופסור שעוסקת בפרקטיקה של טיפול פסיכואנליטי הלכה למעשה.  יצירותיה הם רב שכבתיות, ובו בזמן גם מבוססות על זיכרון, וגם מאתגרות את הזיכרון.

וכך מתארת אטינגר עצמה: "ליצירת תשתית העבודה,  אני משתמשת בחומרים ארכיוניים, צילומי אוויר ומפות טופוגרפיות של פלסטין, אלבומי משפחה שמהם אני לוקחת תמונות של משפחת הורי ונשים וילדים אחרים באירופה של תקופת השואה ולפניה, תצלומים של לנה (ביתה) ואיתי וגם טקסטים פסיכואנליטיים", היא מספרת. את החומרים האלה היא מערבבת יחד במכונת זירוקס (צילום), המשעתקת וגם משבשת אותם.פרופסור מאירה וייס - ביקורת אמנות

"הדימוי מושהה ונשזר בדימויים אחרים שמקורם בזמנים ומקומות ודמויות אחרות. מה שהדימוי היה אמור להיות, מתפוגג, ושום אסוציאציה כבר לא תקבע אותו. הוא גם נשזר בדימויים שהצופים מביאים מהעולם האסוציאטיבי שלהם".

אחד הייצוגים המעניינים של הזיכרון של אורנבך מובע על ידי החרקים. אלה שממשיכים להתרבות, שבפלנטה שלמטה, היא אומרת לי, החיים נמשכים. גלמים מתוך ביצים.

לסיכום: הבאתי כאן כמה היבטים של זיכרון שעולה מתוך התערוכה של רות אורנבך משחק זיכרון. כמובן שההבחנה בין ההיבטים השונים היא אנליטית בלבד ובמציאות יש עירוב בין ההיבטים הללו.

מאירה וייס - ביקורת אומנותההרצאה ניתנה על ידי הפרופ' מאירה וייס, פרופסור אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ולשעבר ראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה. בעבר אף כיהנה פרופ' מאירה וייס כיושבת ראש לימודי המגדר ויושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. לימדה כפרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי (2005-2006) ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008)

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | להגיב

"תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג) – חלק 1

  • הובא ע"י – מאירה וייס
  • אישה לא גמורה: An Unfinished Woman
  • דיון בתערוכה "תנועות ריצה חיית חלום"
  • האמנית: איריס גולדברג
  • אוצרת: אירית לוין
  • בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב, 22.3.2012  – 14.4.2012

כריס שילינג (Shilling) הוא שטבע את הביטוי "finishing the body"; הסוציולוג האנגלי של הגוף והדת טען כי בשיח המודרני לגוף חשיבות עליונה: במקום המטא-נרטיבים של דת, לאום ומוסר פונים לגוף כמקור ידע מבוסס (Shilling, 1993). עם זאת, על פי תיאוריות של אנתרופולוגיה וסוציולוגיה של הגוף, לגוף אין משמעות אינהרנטית והוא אינו ישות פיזית אלא ישות דיסקורסיבית, מובנית תרבותית וחברתית (Scheper-Hughes & Lock, 1987; Synnot, 1992; Weiss, 2002 ). נוסף לכך, אנשים חשים שהגוף אינו גמור ומנסים לסיים אותו בלי הרף, אך הגוף הוא "פרויקט שלעולם אינו מסתיים".

מאת: פרופסור מאירה וייס

ליחיד בחברה המודרנית יש, אם כך, פרויקט אין-סופי לסיים את הגוף: באמצעות לבוש, היגיינה, ניתוח פלסטי, כושר, גנטיקה, תרומת זרע, ייעוץ גנטי והשתלה. פרויקט סיום הגוף ממשיך גם אחרי המוות, במקומות שבהם מתקיימת חניטה.

הביטוי "finishing the body" כולל לעתים קרובות גם נקיטה בפרקטיקות אלימות כלפי הגוף, כמו ניתוחים פלסטיים – חיתוך הגוף כדי להפוך חלקים ממנו למה שנחשב ליפה. אמנית הגוף אורלן (Orlan) הדגימה על גופה פרקטיקות אלימות אין-סופיות אלה.

בתערוכה שלפנינו מוצגות נשים שגופן נתפס כישות פלסטית ונזילה שניתן לפרקה, להרכיבה ולהחליף בין אבריה לאבריהן של חברותיה, שמורכבת משעטנז של אברים ושלעתים חסרים בה אברים. המשחק בדמויות הנשים הוא אין-סופי, ובכל ציור מוצגת אפשרות אחרת.

 פרופ' מאירה וייס

ביצירה שלפנינו, בצדה השמאלי, אנו מבחינים בפסי אורך – כנראה גדר – שאמורים להפריד בין העין הציבורית לבין מה שמתרחש "מאחורי הגדר". פסים אלה מייצגים את הגבול הראשון בעבודותיה של גולדברג.

מוסתרות מעינו של הציבור עומדות שתי נשים: דמות אחת בגבה אלינו, והאחרת מפנה אלינו את צדודיתה. אנו צופים בדמות האחת, בשמלתה השחורה הארוכה שקצותיה מתכתבים עם שיערה של האישה השנייה, במחשוף הגב ובלובן עורה הבוהק. פניה של הדמות השנייה מופנים לעברה של הדמות הראשונה וסמוכים אליה מאד; שיערה ארוך מאד ועבה מאד, מידותיו לא אנושיות כמעט. ידה הימנית של הדמות הראשונה נוגעת בשיערה של הדמות השנייה, נגיעה שטיבה עדיין לא ברור – ליטוף? אלימות?

מבט חוזר מעורר חשד ששתי הנשים מצויות במרכזו של אירוע אלים.

לעמוד הבא

פרופ' מאירה וייס, אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה, כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. פרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006) ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).

פרופסור מאירה וייס – Twitter

פורסם בקטגוריה ביקורת תערוכה - "תנועות ריצה חיית חלום" - איריס גולדברג | עם התגים , , , , | להגיב

תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 2

  • אישה לא גמורה: An Unfinished Woman
  • דיון בתערוכה "תנועות ריצה חיית חלום"
  • האמנית: איריס גולדברג

התבוננות נוספת באישה ששיערה ארוך מגלה שהיא מורכבת רק מפָּנים, ראש ושיער, אך אין לנו פרטים על גופה. פרט לכך, לא ברור אם מדובר בשתי נשים או באישה אחת. בבדיקה שלישית ברור שמשהו אלים מתרחש מאחורי הגדר, אך עדיין לא מוחוור אם מדובר בשתי נשים, או בחלק מאישה אחת הנוקט אלימות כלפי חלק אחר שלה.

תהליך "הקריאה האטית" שהצגתי כאן מדגים את האניגמטיות בציוריה של גולדברג. האמנית, המושפעת מיצירות מחול בכלל ומיצירותיה של יסמין גודר בפרט, אומרת: "ביצירת מחול אינך יכולה לשלוף פיזית את הראש מהגוף. בציור, לעומת זאת, אני יכולה לקחת את יצירת המחול צעד נוסף קדימה לעומת מה שהוצג על הבמה. יש לי אפשרות לשחק עם חלקי הגוף: לחתוך את הראש, להכניס אותו לגוף של אישה אחרת, וכך לעשות אינטרפרטציה". באופן זה מבקשת גולדברג לאתגר את התפיסה הרואה אחדות וקוהרנטיות בישות האנושית; היא מביאה לקדמת הבמה את הגישה הפוסט-מודרנית, המפרקת את גוף האדם וישותו ומבטאת את היחסים בין חלקינו השונים.

לפי פרופי' מאירה וייס, השיח המודרני מאדיר את האינדיבידואל; על פי הגדרתו הוא ישות אחת בלתי ניתנת לחלוקה. בניגוד לכך, אחד הביטויים המובהקים והרדיקלים של הגישה הפוסט-מודרנית לגוף היא תפיסת הגוף כ"ביוני" והפרקטיקה של החלפת אברים בין אדם לאדם ("השתלה"), המבוססים על ההנחה של גבולות גוף חדירים (Synnot, 1992). פריצת גבולות הגוף של היחיד מעוררת שאלות של זהות (סוגיה מודרנית), כגון: איפה מתחיל גופי? היכן הוא מסתיים? איפה מתחיל והיכן מסתיים גופו של הזולת? (וייס, 1991). שאלות אלו רלבנטיות במיוחד לדיון הפמיניסטי הפוסט-מודרני.

האנתרופולוגיות והפילוסופיות של הגוף (כמו: Franklin, 2007) טוענות כי הגבר הוא שמגלם את האינדיבידואל כפי שנתפס בשיח המודרני. לעומתו, האישה מוגדרת באמצעות האפשרות של ההתחלקות של גופה, הכלה של גוף אחר בתוכה (היריון) והוצאתו ממנה (לידה). הביולוגיה של האישה מאפשרת את מימוש הפוטנציאל של פריצה לגופה, ובכך היא אינה עונה להגדרה של אינדיבידואל.

פריצת גבולות הגוף הנשי מתקשרת לאפשרות לנקוט כלפיו אלימות, אבל גם ליצור חיים חדשים מתוך ההריסות. בציורים המוצגים בתערוכה דנה גולדברג בתוצאות אלו של פריצת גבולות גופה של האישה. בסדרה הראשונה והשנייה נדונות בעיקר ההשלכות האלימות של ערעור גבולות הגוף, ואילו בציורי הפרחים והדיוקנאות נדונות אפשרויות יוצרות חיים.

לעמוד הבא

פרופ' מאירה וייס, אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה, כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. פרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006) ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).

פורסם בקטגוריה ביקורת תערוכה - "תנועות ריצה חיית חלום" - איריס גולדברג | עם התגים , , , , | תגובה אחת

"תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 3

פרופסור מאירה וייס

ציור מספר 2

  • אישה לא גמורה: An Unfinished Woman
  • דיון בתערוכה "תנועות ריצה חיית חלום"
  • האמנית: איריס גולדברג

מאת: פרופסור מאירה וייס

העיסוק בגבולות מעסיק את גולדברג הן מבחינת צורה הן מבחינת תוכן. יצירת גבולות גוף מצד אחד ואתגורם מן הצד האחר, והשאלה מה כלול בתוך הגוף ומה אינו כלול בו, מוצאים ביטויָם גם בעבודות נוספות (למשל בציור מספר 2, שבו הדמות המצוירת שופכת החוצה את פניה).

ברישומי הדמויות בוחרת גולדברג להציג באמצעות הפנים שאלות על אודות הזהות; זוהי גישה מעניינת שכן הפנים הם האבר המזוהה יותר מכל עם זהות (על פי התפיסה המודרנית). השאלות האתיות בעניין השתלת רגל או יד והקשר של ההשתלה לזהות מחווירות בהשוואה לשאלות האתיות בעניין השתלת פנים. האם ללא פנים לא משתנה זהותה של הדמות? האם פנים הם מסכה או גרעין מרכזי של זהות? גם כאן בוחרת גולדברג לאתגר את התפיסה המודרנית. היא משבשת דווקא את הפנים: מורידה אותם (בציור מספר 1), שופכת את תוכנם (בציור מספר 2) ושואלת שאלות הנשאלות בפילוסופיה ובאנתרופולוגיה של הגוף על חוויית העצמי עם הגוף (ה-lived experience) ועל יחסי הכוח שבין אדם לאחרים או בין חלק אחד של הדמות לחלקיה האחרים.

שאלות על גוף, מגדר וקוהרנטיות של זהות נשאלות מזווית אחרת בציור מספר 3.

מאירה וייס

תמונה מספר 3

במבט ראשון עומדת לפנינו ילדה יפה, לבושה תחתונים, שמעוררת תחושה של תמימות. אך מסתבר שתחת הכסות של הילדה התמימה מתחבאת אישה; כמו בציור מספר 1, גם כאן האישה – ולא הילדה התמימה – היא המייצגת את החוויה הפנימית. ראינו כבר שאותה אישה מסוגלת לבצע גם פעולות כוחניות. גם כאן הילדה התמימה לכאורה משתמשת בשיערה הארוך לשם פיתוי, מעין "פאם פאטאל" במסווה. בעידן ה"פוליטיקלי קורקט" זקוקה אמנית לאומץ כדי לבדוק את הסוגיה של אישה-ילדה מפתה; זהו גבול מרתק נוסף שבוחנת גולדברג.

וכך, כשאחת הסוגיות המרכזיות הנדונות בתערוכה נוגעת במשמעות של להיות אישה, כל אחד מהציורים מציג בפנינו אפשרות אחרת. יתר על כן, האמנית טוענת שאין דרך אחת להיות אישה ומציגה ריבוי של אפשרויות, כגון: האישה המפתה, הילדה המפתה והאישה האלימה (אשר מכילה תכונות של אלימות ושל דומיננטיות אשר לרוב מיוחסות לגברים). ועוד יותר מכך – האפשרויות המוצגות כאן רומזות על מזיגה, גמישות וזליגה בין הדיכוטומיות שגולדברג עצמה יצרה. בהמשך נראה כיצד הולכת ומעמיקה חתרנותה של האמנית.

ראוי להתעכב בקיצור על השימוש של גולדברג בשיער, שימוש המתקשר לדיון האנתרופולוגי בסמליות של הגוף. כל התרבויות מייחסות חשיבות סמלית לשיער. לרוב מתקשר שיער למישטור, וטיפול בשיער נכלל בטקסי מעבר רבים (כמו התספורת הצבאית ביום הטירונות הראשון, גילוח הראש או גידול שיער פרוע בתת-תרבויות חתרניות וגילוח שיער האישה מיד עם הינשאה בתרבות היהודית-חרדית; על השימוש בשיער בטקסי מעבר מסורתיים
(Van-Gennep, 1960). שיער ארוך ו"לא מאורגן" מתקשר לעתים קרובות לחייתיות, למיניות וליצריות פרועה ובלתי ממושטרת.

אבל שיער מתקשר גם לגבולות גוף. הוא מעניק מסגרת לראש ולקרקפת. היעדרו מסמל היעדר של גבולות גוף (וייס, 1991), חולשה כללית המאפשרת לפרוץ את גבולות הגוף ("שמשון הגיבור") ולנקוט אלימות כלפיו.

לעמוד הבא

פרופ' מאירה וייס, אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה, כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. פרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006) ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).

פורסם בקטגוריה ביקורת תערוכה - "תנועות ריצה חיית חלום" - איריס גולדברג | עם התגים , , , | 3 תגובות

"תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 4

  • אישה לא גמורה: An Unfinished Woman
  • דיון בתערוכה "תנועות ריצה חיית חלום"
  • האמנית: איריס גולדברג
  • מאת: פרופ' מאירה וייס

 פרופ' מאירה וייס

תמונות 4 ו-5

הגישה הפוסט-מודרנית מבטלת כל היררכיה מקובעת של ערכים ושל סדרי חשיבות, פרט לרוע ולסבל (אופיר, 1997). הסבל והרוע הם היחידים שיש הסכמה באשר לצורך בפענוחם וללחימה בהם. ציורים מספר 4 ו-5 נעשו בהשראת סדרת הציורים "אימי המלחמה" של גויה ונחתמו בשם "Arin". לדברי האמנית, "ארין" משמשת כ"אני אחר" (alter ego) ומעניקה לה אפשרויות נוספות לפעולה ציורית. מעניין לציין כי אצל גויה הגורמים לאלימות הם גברים ואילו הנשים נתפסות כקורבנות, לעומת גולדברג, שאצלה האלימות מופעלת על ידי נשים כלפי נשים.

העיסוק בסבל על אפיוניו השונים נוגע גם בגוף המת. כמו בשאר המקרים, גם כאן יוצרת גולדברג דיכוטומיה בין חי למת ולאחר מכן מאתגרת אותה. דיכוטומיה זו מצטרפת ליצירה, מחד גיסא, ולאיתגור, מאידך גיסא, של הדיכוטומיות גבריות/נשיות, אישה/ילדה, אני/את, אדם/חיה וארין/אישה אחרת.

בניגוד לרבות מהחברות בעולם השלישי, התרבויות המערביות מייחסות חשיבות להבחנה בין חי למת, מכשירות לשם כך כוח אדם מקצועי (כמו רופאים) ורואות בכך, בין היתר, אמצעי נוסף למישטור הגוף גם אחרי מותו. גולדברג מתייחסת להבחנה הזו, אך גם מאתגרת אותה. ייצוג הגוף בכמה מציוריה יכול להתפרש כייצוג של גופות מתות; למשל, ציור מספר 1 יכול להיתפס כהצגת סצנה אלימה של ניתוק הראש (לרבות הפנים והשיער) משאר הגוף והצגת שני חלקים אלה בנפרד. אך בניגוד לאפשרות של ייצוג שני חלקיו של גוף מת, אצל גולדברג חלקי הגוף המתים מבטאים חיות ניכרת: יש ביניהם דיאלוג ויש להם חיים משל עצמם.

במאמר "מוות במוזיאון" מאת רועי רוזן (1992), שפורסם בכתב העת לאמנות "סטודיו", הוא סוקר את התערוכה "חיים שהופרעו", שהוצגה במוזאון החדש לאמנות בת זמננו בניו-יורק. רוזן מציג במאמר כמה שאלות מרתקות ורלבנטיות לתערוכה הנוכחית אשר התעוררו, בין היתר, מתוך עיון ביצירתו של ההוגה הצרפתי ג'ורג' בטאי ובעיסוקו בתצלומים של "מוות במאה חתיכות". "מדובר בתצלומים של הוצאה להורג בסין ב-1904. הנידון, גבר צעיר ורזה, נקשר לעמוד לעיני קהל צופים, וגופו נחתך אט-אט, מכיוון הגפיים כלפי מעלה, עד מוות. שיער ראשו של הנידון סמור והבעתו, אם נתעלם מההקשר, עשויה להיתפס כאורגזמית. בטאי מוצא את הצילומים האלה 'יפים להחריד'" (רוזן, 1992, עמ' 32). שאלות אלה באשר לאסתטיזציה ולפיוטיות של המוות ושל האלימות מעסיקות את האמנות, הספרות והדרמטורגיה זה שנים; הן נוגעות גם לעבודותיה של גולדברג בתערוכה הנוכחית, כמו גם למושאי ההשראה שלה – גויה, בורז'ואה וגודר.

ייצוגי הגוף הנשי הכוללים הרס מעוררים שאלות של אתיקה. לטעמי, בכך שהאמנית מציירת את האלימות המוסתרת, היא מנכיחה אותה ולא מאפשרת לה להתחבא; או, כלשונו של דוד אבידן (1973): "שטות להאשים אותי בסאדיזם/ כל מה שאני מנסה לעשות/ הוא לדייק במילים כדי הכאבה/ להכאיב אפילו לדיוק עצמו".

"אנחנו זקוקים", אומר קפקא, "אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון, המכאיבים לנו כמו מותו של מישהו שאנו אוהבים יותר מאשר את עצמנו, ספרים המעוררים בנו תחושה שגורשנו אל היער, הרחק מנוכחות אדם, כמו התאבדות: ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו" (Kafka, 1977).

לעמוד הבא מאת מאירה וייס

פרופ' מאירה וייס, אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה, כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. פרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006) ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).

פורסם בקטגוריה ביקורת תערוכה - "תנועות ריצה חיית חלום" - איריס גולדברג | עם התגים , , , | תגובה אחת

מאמרה של פרופסור מאירה וייס: From Fat To Thin – Formal Rites Affirming Identity Change

במהלך חיינו אנו חווים שורה ארוכה של שינויי זהות וסטאטוס. לפעמים השינויים מלווים בהכרה פורמאלית (כמו קבלת תואר אקדמי), ולפעמים יש לשינויים אופי סמוי (כמו הסתרת גיל). במאמרם, מתמקדים המחברים, פרופ' מאירה וייס, פרופ' ניסן רובין וגברת כרמלה שמילוביץ, בשינוי שעברו "שמנים" אחרי ניתוח לקיצור הקיבה שבעקבותיו השילו לפחות 30 ק"ג. את המסד התאורטי של המאמר ביססו החוקרים על המושג "טקס הגדרה" (מיירהוף, 1987): "טקס לא-פורמלי וחד-פעמי, המבוצע אצל קבוצות מקופחות שמציגות את עצמן בציבור בצורה דרמטית. בעזרת טקס זה הן מצליחות להגן על זכויותיהן."

חשיבות עליונה לקבלת הכרה מהחברה


המחברים מרחיבים את גבולות המושג ודנים ב"טקסי הגדרה אישיים" המבוצעים על ידי יחידים, כדי שהזהות החדשה ("רזה") תזכה בהכרת החברה. בהקשר זה הם מציינים את שלושת השלבים המרכיבים כל "טקס מעבר": שלב הניתוק (בו נפרדים המשתתפים ממצבם לפני השינוי), השלב הלימינאלי (הגבולי) שבו נמצאים המשתתפים בין המצב הקודם למצב החדש), ולבסוף – שלב המיזוג (בו נכנסים עוברי הטקס למצבם החדש).

לקריאת מאמרה של פרופסור מאירה וייס באנגלית לחצו להגדלה:

 

פרופסור מאירה וייס – Twitter

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , , | להגיב

פרופ' מאירה וייס – Signifying the Pandemics Metaphors of AIDS Cancer and Heart Disease

תקציר מאמרה של פרופסור מאירה וייס:

אנשים מגיבים למחלה באמצעות המטאפורות המיוחסות לה ולא למחלה כשלעצמה, על פי נתונים מדעיים וסטטיסטיים. למטאפורות יש מימד ויזואלי ומילולי, והן תלויות תרבות. דהיינו, בקיט התרבותי שלנו ישנו מאגר של דימויים ויזואליים (אדם רזה, עם חורים, למשל, כשמדובר בחולה איידס) ומילוליים (זיהום, הדבקה) הנוגעים למחלות השונות, דימויים השונים מתרבות לתרבות.

הסרטן והאיידס, הנחשבות במידה רבה למגפות של שלהי המאה ה-20, עומדות במרכזו של מאמר אותו פירסמה פרופ' מאירה וייס בכתב העת Medical Anthropology Quarterly. לטענתה של פרופ' וייס, השיח הציבורי והחברתי מאפשר לנו להבחין בשתי מטאפורות אוניברסליות משלימות ונפוצות, אשר מאפיינות את מחלת הסרטן ואת והאיידס: שינוי הצורה (Transformation) והזיהום (Pollution) – שתי המטאפורות טמנו בחובן, כפי שיוסבר בהמשך, מגוון אסוציאציות שליליות, פסימיות וקשות למדי בנוגע למצבם של החולים ולסיכוי החלמתם.

לקריאת מאמרה המלא (באנגלית) של מאירה וייס – לחצו להגדלה:

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , , , | להגיב

מאירה וייס – 4 הערות על זיכרון – רות אורנבך (חלק ב')

פרופסור מאירה וייס מסבירה על מגיפת הפוליו,

4 הערות על זיכרון – רות אורנבך (לצפייה בחלק א' לחצו כאן)

פורסם בקטגוריה מאירה וייס, קטעי וידאו | עם התגים , , , , , , | להגיב

מאירה וייס – 4 הערות על זיכרון – רות אורנבך (חלק א')

פרופסור מאירה וייס מסבירה על מגיפת הפוליו, 4 הערות על זיכרון – רות אורנבך (חלק א')

פורסם בקטגוריה מאירה וייס, קטעי וידאו | עם התגים , , , , , , | להגיב

"תנועות ריצה חית-חלום" (איריס גולדברג)-חלק 5

  • אישה לא גמורה: An Unfinished Woman
  • דיון בתערוכה "תנועות ריצה חיית חלום"
  • האמנית: איריס גולדברג

מאת" פרופסור מאירה וייס

הפריחה (Flowering)

פרופסור מאירה וייס

תמונה מספר 7 (ללא מילים) - מימין תמונה מס' 8 ("הנערה עם השיער", לואיז בורג'ואה) משמאל

ציור מספר 7 מייצג את המעבר של גולדברג מציורי הדמויות לציורי הפרחים. היא עושה זאת בהשראת ציורה של לואיז בורז'ואה (Bourgeois), "הנערה עם השיער". בציור זה מתוך ראשה של הנערה, במקום שבו הראש אמור להתחבר לצוואר, יוצאות שיערות ארוכות ארוכות. גם אצל גולדברג יש בקיעה מהראש, אלא שבמקום גיחה של שיער כמו אצל בורז'ואה היא מציירת פרח. "ראיתי את האפשרויות שטמונות בדימוי הזה של בורז'ואה", אומרת גולדברג, "והדימוי של השיער נראה לי כמו דימוי של פרח, משהו שצומח מהגוף כמו פרח".

גם בציור זה עוסקת גולדברג בפריצת גבולות הגוף. אלא שבמקום יציאה החוצה של חלקים פנימיים והפרשות כמו דם וצואה (דגלס, 2004; וייס, 1991), מתגלה כאן עדינותו של פרח והאפשרות של צמיחה מתוך הגוף. הציור של גולדברג יוצר תחושה של אינטימיות, השונה כל כך מזו של ציוריה הקודמים. הוא מהדהד כשיר קצר שמילותיו מנצנצות בנקודות דמויות הכוכבים. באופן כללי, כל ציורי הפרחים והדיוקנאות שבעקבותיהם, הן בפורמט העגול הן בפורמט המלבני, שונים בתוכן ובצורה מהציורים הקודמים. קו הציור, שהופך להיות מעודן, רך ואוורירי יותר, מתקשר גם לתחושת החמלה, האינטימיות והקרבה שעולה מהציורים.

הדיכוטומיה בין האפל, השחור והאלים לבין האופטימי, האינטימי והחומל מאותגרת בסדרת הפרחים ובדיוקנאות.

גם מושא ההשראה של גולדברג, לואיז בור'זואה, ניסתה בכמה עבודות בולטות להכליא ולשלב בין קצוות שונים בעבודותיה האחרות, למשל כשהציגה בחמלה את הגוף הפגיע הזקוק להגנה. "בורז'ואה יצרה בחייה הארוכים עבודות נועזות ואנושיות, שהמוטיב החוזר בהן, כפי שגם מתואר בהספד של הניו-יורק טיימס, הוא גוף האדם והצורך שלו בהגנה ומחסה מהעולם המפחיד בו אנו חיים" (דירקטור, 2010). בורז'ואה בוראת יצירות כמו "אישה בית" (femme-maison), מבנה היברידי שמתיך אדריכלות עם גוף נשי, "הכלאה בין שפה אדריכלית שאפשר לזהותה כשכלתנית, ממושטרת וגברית לבין צורות אמורפיות ונוזליות המזכירות חלקי גוף, בייחוד נשיים" (דירקטור, 2010).

ציור החמניות של גולדברג, שקיבל השראתו מזה של אנסלם קיפר (Kiefer), מוביל אותי לקראת סיכום. בציור החמניות שלו מאזכר קיפר את התרבות הגרמנית (בצבעים, בציור הבית הקטן שברקע ובראיונות שנתן (ונטורה, 2011), את הרקע התרבותי שממנו הגיע. לעומתו, גולדברג מאזכרת פחות את ההקשר החברתי-תרבותי שבו נולדו עבודותיה. לכאורה איננו יודעים היכן נוצרו העבודות והן נטולות שיוך גיאוגרפי, אתני ולאומי ברור.

לטענתי, ההקשר התרבותי של העבודות ראוי להתייחסות מיוחדת, גם אם לא נאמר במפורש. כאן איעזר שוב בטיעונים המקובלים באנתרופולוגיה של הגוף.

גולדברג עוסקת בסוגיות כמו "גבולות הגוף", שנדונות ב"אנתרופולוגיה של הגוף"; תמה שעוברת כחוט השני בציוריה נוגעת בגבולות הגוף ובחוויה האישית הכרוכה בהם. אך מה מסמלת פריצת גבולות הגוף? האנתרופולוגיה של הגוף צועדת צעד נוסף קדימה ושואלת שאלות מקבילות ברמה החברתית, התרבותית והלאומית.

לעמוד הבא

פרופ' מאירה וייס, אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה, כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. פרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006) ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).

פורסם בקטגוריה ביקורת תערוכה - "תנועות ריצה חיית חלום" - איריס גולדברג | עם התגים , , , | תגובה אחת